דברי הסבר - פרק "התקשורת"

בלב התפיסה הדמוקרטית ניצבת ההנחה כי כל אזרח הוא ריבון על מחשבתו. כדי שהחברה תוכל לנהל את עצמה, האזרח זקוק לשני תנאים מקודשים: חופש מוחלט לגבש דעה, וגישה בלתי אמצעית לידע אובייקטיבי. רק כאשר האדם ניצב מול העובדות כהווייתן, הוא יכול לקבל החלטה שהיא באמת שלו – החלטה מושכלת, נקייה ומצפונית.

לאורך ההיסטוריה, הכוח מעולם לא הסתפק בשליטה על הגוף; הוא תמיד חמד את השליטה על התודעה. משטרים המבקשים לדכא את חירות האדם יודעים כי הדרך הקצרה ביותר ללב האזרח עוברת דרך שליטה במידע ופריטה על נימי הרגש. הם הופכים את התקשורת – שאמורה להיות חלון אל העולם – למראה מעוותת המשקפת רק את רצון השליט.

התקשורת היא "מערכת העצבים" של הגוף הדמוקרטי. כאשר המערכת הזו נתפסת על ידי גורם יחיד – בין אם זו המדינה המבקשת צייתנות, ובין אם אלו בעלי הון המבקשים כוח והשפעה – הריבונות של האזרח נגזלת ממנו. הוא כבר אינו מחליט, הוא אינו בוחר, הוא מתוכנת.

לכן, ההגנה על תקשורת חופשית, מבוזרת ובלתי תלויה היא לא רק עניין של חוק ומשפט, אלא צו מוסרי עליון. עלינו להבטיח ששום יד לא תונח על הגה המידע. רק במרחב שבו הידע זורם בחופשיות, שבו האמת אינה שבויה בידי אינטרס, ושבו המדיה משרתת את האזרח ולא את אדוניו – רק שם יכול האדם להיות באמת חופשי.

דמוקרטיה חזקה נמדדת לא בכך שכולם חושבים אותו דבר, אלא בכך שלכל אחד יש את הכלים לחשוב אחרת.

תחום התקשורת בישראל מוסדר באמצעות מארג של חוקים ופסיקות של בג"ץ:

• חוק התקשורת (בזק ושידורים): מסדיר את התשתיות (טלפוניה, אינטרנט, כבלים ולוויין).
• חוק הרשות השנייה וחוק השידור הציבורי: מסדירים את גופי השידור (ערוצים 11, 12, 13) ומחייבים אתיקה וגיוון.
• חוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות, תשע"ד-2013: קובע כי גורם בעל השפעה בתחום התקשורת או העיתונות הוא גורם ריכוזי, ובעת מתן רישיון או זיכיון למי שנמצא ברשימת הגורמים הריכוזיים, על המדינה לשקול שיקולים של מניעת הרחבת הריכוזיות הכלל־משקית.
• חופש הביטוי והעיתונות אינם מעוגנים בחוק, אלא קיימים מכוח פסיקות בית המשפט העליון בלבד, מה שהופך אותם לפגיעים לשינויים פוליטיים.

המצב בפועל כיום הוא שרוב התקשורת מנוהלת כעסק, שמטרתו המוצהרת היא הגדלת הרייטינג לצורך הגדלת ההכנסה. אם זאת, הרבה ערוצי תקשורת או עיתונים הם הפסדיים ומוחזקים על ידי אינטרסנטים פוליטיים וכלכליים לא לצורך רווחים ישירים, אלא לצורך השפעה על דעת הקהל ועל פוליטיקאים מכהנים (או בשאיפה) על מנת להטות את חוקי המדינה באופן אשר יתן יתרון לעסקים האחרים שלהם או לאידיאולוגיה שלהם.

הצעת חוק יסוד התקשורת אינה מבקשת רק “להגן על חופש העיתונות” במובן הקלאסי של מניעת צנזורה, אלא לעצב מחדש את אקוסיסטם התקשורת כולו:  מי מממן, מי שולט, מי מפקח, ואיך מבטיחים שתקשורת אכן משרתת דמוקרטיה – ולא רק כוח, הון או רייטינג. זהו מעבר מתפיסה ליברלית-מינימליסטית (כפי שהתפתחה בפסיקת בג״ץ) לתפיסה חוקתית-מבנית, שמנסה להתמודד עם כשלי שוק, ריכוזיות והשפעה סמויה – גם במחיר רגולציה עמוקה יותר.

ההצעה מתרכזת כרגע בערוצי התקשורת הסטנדרטיים קרי: עיתונות, רדיו וטלוויזיה. הנושא של הפצת מידע בערוצי תקשורת ברשתות החברתיות לא נדון כאן אלא יושלם בשלב מאוחר יותר.

במה עוסק חוק יסוד התקשורת המוצע – במבט-על

1. עיגון חוקתי של תפקיד התקשורת בדמוקרטיה

החוק מגדיר את תפקידה המרכזי של התקשורת כצמצום פערי מידע וכ״כיכר עיר״ המשקפת שוק רעיונות פתוח, ולא רק כעסק מסחרי.

כיום: חופש העיתונות בישראל מבוסס בעיקר על פסיקות בג״ץ (קול העם, חורב, שניצר, תאגיד השידור) וחקיקה רגילה (חוק הרשות השנייה, חוק תאגיד השידור)

בחוק המוצע: העקרונות הללו מעוגנים בחוק יסוד, עם הגדרה נורמטיבית של תפקידי התקשורת ולא רק של חופש הביטוי כזכות של הפרט.

2. איזון בין חופש ביטוי לבין רגולציה מבנית

שמירה על חופש הביטוי כזכות יסוד כמעט מוחלטת, לצד רגולציה על מבנה הבעלות, המימון, והפיקוח – ולא על דעות.

3. הגדרת מבנה הבעלות על כלי תקשורת

יצירת שוק תקשורת מעורב הכולל:

• תקשורת ממלכתית
• תקשורת ציבורית-מעורבת
• תקשורת פרטית

לכל אחד – רגולציה מותאמת.

כיום: אין איסור גורף על בעלות צולבת, אין דרישה שבעל כלי תקשורת לא יחזיק בעסקים ריאליים אחרים, ויש רגולציה רופפת על ריכוזיות והשפעה עקיפה

בחוק המוצע: איסור חד על בעלות צולבת, הגבלות קפדניות על מימון והפסדים מכוונים, מודל חדש של בעלות ציבורית רחבה (51% לציבור)

4. הקמת רגולטור עצמאי מהותית

גוף פיקוח בלתי תלוי בממשלה ובהון, עם מימון קבוע מהתקציב ומנגנון קבלת החלטות אזרחי (מדגם מייצג בהגרלה).

כיום: רגולציה נעשית בידי גופים שמינויים ומימונם תלויים בממשלה (שרי תקשורת, מועצות רגולטוריות).

בחוק המוצע: רגולטור עצמאי לחלוטין, מימון קבוע מהתקציב וקבלת החלטות בידי גוף אזרחי מייצג. זהו שינוי עומק בתפיסת האיזונים בין שלטון–הון–ציבור.

5. הסדרה ייעודית של חדשות ותחקירים

הפרדה בין ייצור חדשות לבין הפצתן, באמצעות חברות חדשות ציבוריות המתחרות ביניהן.

כיום:  תאגיד שידור ציבורי אחד, הנתון למאבקים פוליטיים מתמשכים.

בחוק המוצע: שתי חברות חדשות ציבוריות מתחרות, מימון קבוע כאחוז מהתקציב, תמריצים כלכליים על איכות ויעילות.  זהו ניסיון לפתור את בעיית התלות הפוליטית מבלי לוותר על מימון ציבורי.

6. פיקוח על אמינות מידע – חידוש משמעותי

כיום: אין מנגנון מוסדי לבדיקת שקר עובדתי בתקשורת, ההגנה היא בעיקר דרך דיני לשון הרע (פרטיים, בדיעבד)

בחוק המוצע: מנגנון ציבורי לבחינת טענות עובדתיות שקריות, הבחנה ברורה בין עובדות (מפוקחות) לדעות (מוגנות), חובת תיקון וקנסות.  זהו שינוי רגיש ומהותי ביחס לגישת בג״ץ, שנמנע לרוב מהתערבות כזו.

7. שקיפות רדיקלית – מעבר לסטנדרט הקיים

כיום: חובות גילוי מוגבלות, בעיקר ברמת הבעלות.

בחוק המוצע: גילוי נאות של השקפות עורכים וכותבים, שקיפות ביחסי מפרסם–ערוץ, חובת ממשל תאגידי לערוצים בעלי חשיפה רחבה.

מדובר בהעמקה ניכרת של תפיסת אחריות ציבורית של התקשורת.

איך משתתפים?

• בטאב "לדון בשאלות": השתתפות בדיונים פתוחים על סוגיות שעלו בטיוטה.
• בטאב "להעיר הערות על הטיוטה": סימון קטעי טקסט והוספת הערות ישירות.
• בנוסף, כשהנושא יעלה לדיונים ב־חוקה TV – תוזמנו לקחת חלק פעיל.

להצטרפות לקבוצות הדיונים אנא הרשמו פה (לחץ כאן למעבר לטופס הרשמה)